מגזין דה-מרקר, מפרסם סקירה על היחס המשתפר בפסיקת בית-המשפט לעצמאיים (דה מרקר, 1.5.2013).
"בשעה שהפרילנסרים בישראל מתאגדים כדי להתמודד עם מוסר התשלומים הירוד, אי הוודאות והיעדר תנאי עבודה בסיסיים - בתי המשפט מצליחים לגרום לשינוי משמעותי בשוק כשהם מחייבים את המעסיקים לקחת אחריות ...
... קבוצה של כ–250 אלף עצמאים בישראל, המעסיקים רק את עצמם. אליהם מיתוספים כ–100 אלף עצמאים שמעסיקים עובדים נוספים. חלק מהם עובדים במקצועות שאפשר לעבוד בהם כשכירים, אך גם כעצמאים. למרות הצבעים הוורודים שבהם משתמשים חדד ונועם לתיאור חייהם העצמאיים, המציאות עבור רבים אחרים הרבה יותר מורכבת. עשרות אלפי תיקי עצמאים נסגרים בשנה, ואחרים שורדים בקושי. הסיבות ברורות וידועות, החל בניהול עסקי לא נכון וכלה בכריעה תחת מוסר התשלומים הירוד הנהוג בישראל. ולמרות זאת, מספר העצמאים גדל מדי שנה, וצפוי רק להמשיך לגדול.
בקרב העובדים שנותנים שירותים לחברות אך לא מועסקים על ידן כשכירים יש רמות שונות. מצבם של העצמאים, דוגמת חדד ונעם, הוא הטוב ביותר - למרות הקושי ואי הוודאות. הם חופשיים לתת שירות למי שיבחרו, יכולים לעבוד על מספר רב של פרויקטים בו זמנית, ולחלק את הביצים, כפי שהגדיר זאת נעם, בין סלים רבים. החברות המעסיקות את העצמאים חיות בשלום עם העובדה שהם עוסקים בפרויקטים נוספים.
לעומתם, יש כיום תעשיות שלמות שאינן מעסיקות כמעט שכירים, תעשיית הטלוויזיה למשל, שם כמעט כל בעלי המקצוע הם פרילנסרים - עצמאים העובדים עם לקוח עיקרי אחד. במצב כזה במאים, עורכים ותחקירנים עובדים במשרה מלאה כאילו היו שכירים, מבלי שתינתן להם הזכות לעבוד עם גופים נוספים - אך לא מקבלים תלוש שכר ולכן נעדרים זכויות סוציאליות כימי חופשה ומחלה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים והתחלקות עם המעסיק בהפרשה לפנסיה ולביטוח לאומי. הפרילנסרים העצמאים הם אחת מקבוצות העובדים המקופחות בישראל, ולמרות זאת לא זכו להתייחסות מספקת מצד קובעי המדיניות.
"העסקת פרילנסרים עולה לדיון בכל העולם בתקופה האחרונה, בגלל האבטלה הגואה ומפני שחברות רבות נמצאות בקשיים ומבחינתן חלק מהפתרון הוא להעסיק אנשים כעצמאים כדי שיעשו עבודה של שכירים", אומר מוטי שפירא, יו"ר לה"ב (לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל). "בשעה שעצמאי, יועץ ארגוני למשל, עובד מהבית ונותן ייעוץ, הפרילנסר עובד בארגון אחד בנפח מלא כמו עובד במשרה מלאה בארגון והמעסיק מרחיק את עצמו מחוקי עבודה. למעשה, הוא לא מחויב לו מבחינת תנאים ופיטורים". לטענת שפירא, התופעה הזאת בולטת במיוחד בקרב בני 50 ומעלה, "פרילנסרים מאונס, שנאלצים לעבוד כעצמאים במשרה של שכירים".
שפירא מוסיף כי בתי הדין התחילו באחרונה לתת את הדעת על התופעה. "אם היום יבוא פרילנסר כזה לבית המשפט ויסביר שהעסיקו אותו כעצמאי אבל הוא היה שכיר לכל דבר, יש סיכוי שבית הדין לעבודה ייתן לו הגנה כשכיר. מעסיקים שמנסים להקטין באופן כזה את האחריות שלהם ואת העלות שלהם כמעסיק לוקחים על עצמם סיכון".
"כמה פסיקות שהתקבלו באחרונה בבתי הדין עתידות לחולל שינוי במערכת היחסים הנהוגה בין פרילנסרים ומעסיקים", מסבירה עו"ד אפרת דויטש, מומחית ליחסי עבודה. דויטש מביאה לדוגמה פסיקה של בית הדין הארצי בתביעה שהגישה לפני שמונה חודשים מכללת רמת גן נגד עו"ד אורי פרייס, ששימש בה מרצה מן החוץ. המכללה סירבה לשלם פיצויים לפרייס וטענה בערעור שהגישה על פסק הדין של בית הדין לעבודה כי פרייס, עורך דין במקצועו, הסכים להגדרתו כקבלן עצמאי, אישר זאת בהסכם וניהל תיק עצמאי ברשויות המס, ולכן לא התנהלו בין הצדדים יחסי עובד־מעביד. בית הדין לעבודה לא קיבל את הטענה הזאת, ואף קבע כי גם בעובדה שפרייס שימש כמרצה בכמה מקומות נוספים אין כדי כדי לבסס טענה בדבר עבודתו במכללה במסגרת עסק עצמאי. בית הדין דחה את ערעור המכללה ופסק לו פיצויי פיטורים ופדיון ימי חופשה.
"פסק הדין הזה מצטרף לפסקי דין נוספים שניתנו באחרונה על ידי בתי הדין לעבודה ומערערים על כדאיות חתימת הסכמים עם קבלנים עצמאיים כשקיים חשש ממשי להכרה ביחסי עובד ומעביד בעתיד", אומרת דויטש. דויטש מתייחסת בין היתר לפסק דין שניתן בינואר 2012, שבו קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי התקיימו יחסי עובד־מעביד בין "מעריב" לאיריס פרחי, ששימשה ככתבת, דחה את טענות "מעריב" כי מסגרת ההתקשרות היתה גמישה וזמניה נקבעו על ידי העובדת ופסק לה פיצוי פיטורים והודעה מוקדמת.
במקרה נוסף, בינואר 2012 פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי התקיימו יחסי עובד־מעביד בין משרד עורכי דין לבין עו"ד דוד מאירי, אף שבין הצדדים נחתם הסכם למתן שירותים כנגד חשבונית מס ובתשלום של ריטיינר חודשי. "המגמה בבתי הדין היא לכלול אוכלוסיות נוספות כעובדים, על אף שההסכמים בינם לבין 'המעסיק' היו שונים", מסבירה דויטש. "ככל שהכנסתו העיקרית של הפרילנסר היא ממקור אחד, כך ייטו לראות בו עובד".
זה אומר שהם נהפכים לשכירים?
"המשמעות היא שבמידה שהפרילנסר מוכר כעובד, הוא זכאי לכל זכויות העובד השכיר, לרבות פיצויי פיטורים, חופשה, דמי הבראה, הפקדות לפנסיה והודעה מוקדמת. עם זאת, ההכרה ביחסי עובד ומעביד אין משמעותה בהכרח תשלום כספי לפרילנסר, שכן בית הדין דן אז בדרך כלל בטענות המעסיק, שלפיהן לו היה יודע מלכתחילה כי הוא מעסיק עובד ולא פרילנסר, היתה משולמת לפרילנסר תמורה נמוכה יותר, שמביאה בחשבון בנוסף את עלויות העסקת עובד. לכן, כדי שהפרילנסר יקבל בסופו של דבר כספים כתוצאה מהכרתו כעובד, עליו להוכיח שהתמורה ששולמה לו לא היתה גבוהה מהמקובל".
שפירא מצביע על תופעה נוספת, הנגזרת מהמספר הגדל של עצמאים ופרילנסרים בשוק העבודה הישראלי. "מאחר שנוצרה קבוצה גדולה של עצמאים זעירים שהיקף המחזור שלהם קטן, והם עובדים אצל כל מיני מעסיקים גדולים, החלו לקום חברות צינור, שהציעו לעצמאים הקטנים להעביר אליהם את ניהול החשבון ובתמורה יקבלו מחברת הצינור משכורת. למעשה די הונו אותם, כי הבטיחו להם יחס של שכירים, מה שלא קרה בפועל. אותם עצמאים קטנים הגיעו לביטוח לאומי עם סיום ההעסקה, וגילו שהם רשומים כעצמאים ולכן לא זכאים לזכויות כמו דמי אבטלה".
כמה חברות כאלה קיימות?
"בשוק פועלות כיום כמה חברות כאלה. בראשן עומדים יוצאי מערכת המיסוי, שגילו דרך קלה יחסית לעשות כסף".
אין זמן חסד
... פרילנסרים בתעשיית הטלוויזיה בתפקידי ביניים אמנם מדווחים על טווחי שכר נאים למדי, בין 12 ל–20 אלף שקל בחודש, אך מכיוון שבחלק מהחודשים אין להם עבודה, הסכומים אינם גבוהים בחישוב שנתי. בעיה חמורה נוספת היא מוסר התשלומים הנמוך בישראל, המייצר מצב שבו פרילנסרים בתחומים שונים מקבלים את השכר בשיטת שוטף פלוס 60 - כלומר יותר מחודשיים לאחר שבוצעה העבודה.
... מהעצמאים שמעמדם בשוק העבודה הישראלי הוא הנמוך ביותר, אולם נראה כי גם כל מי שעובד כעצמאי, גם כאלה העובדים עם כמה לקוחות, כמו חדד ונעם, וחלקם משתכרים היטב, מוטרדים לא פחות. מסקר שערך מכון פאנלס עבור TheMarker בינואר עולה כי 75% מעצמאים בישראל אינם חשים ביטחון תעסוקתי רב, ו–77% מהם אינם מרוצים מהיקף ההכנסות שלהם. 62% מהמשיבים סיפרו כי שקלו ליהפך לשכירים ב–2012 או מצאו כבר עבודה כזו.
בסקר של פאנלס דיווחו עצמאים על מועד קבלת תשלום מאוחר מאוד: 28% מהם מקבלים את התשלום עבור העבודה או המוצר שסיפקו בתנאי תשלום של שוטף פלוס 30 ועד שוטף פלוס 90 יום. רק 10% מקבלים את התשלום עם הזמנת העבודה, ו–43% מקבלים אותו עם סיום העבודה או העברת המוצר. מסקר BDI שנערך באפריל אשתקד עלה כי ממוצע ימי האשראי בפועל בישראל היה 102. ב–2011 היה ממוצע ימי האשראי בישראל, 96, גבוה ביותר מפי שניים מהממוצע בריטניה וגבוה פי שלושה מזה שבצרפת.
הסוגיות הכאובות האלה עוררו בקיץ 2011 את הפרילנסרים לפעולה, וכמה מהם יזמו את המאבק לשוויון זכויות לעצמאים ולפרילנסרים בישראל. אחת ממובילות המאבק, העיתונאית, עורכת התוכן ומגישת הרדיו קרין אלדאה, 35, מספרת כי המחאה התמקדה במקומות שבהם עצמאים מקופחים לעומת שכירים - למשל בדמי לידה ותגמולי מילואים, ובכך שהם לא מקבלים דמי אבטלה (כי הם אינם משלמים לענף אבטלה בביטוח לאומי), וסובלים מדחיית תשלומים בשיטת השוטף פלוס. עצמאים אף משלמים יותר לביטוח לאומי לעומת שכירים, שכן הם משלמים את מלוא הסכום בעצמם, בעוד השכיר מתחלק עם המעסיק (בסך הכל עצמאים משלמים 16% מהכנסתם החודשית מעל סף הכנסה מסוים, ושכירים 18.5% יחד עם המעסיק).
חוק חדש מאפשר לעצמאים לשלם מע"מ רק אחרי קבלת התשלום על העבודה, אולם הוא עדיין לא השתרש לגמרי בתודעה. עוד בכנסת הקודמת יזמו ח"כים, בהם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', כמה הצעות חוק יחד עם לה"ב, שנועדו לסייע לעצמאים ולפרילנסרים - ואלה הונחו שוב באחרונה על שולחן הכנסת. חוק הפרילנסרים קובע כי פרילנסרים העובדים ביותר מ–75% משרה יזכו לרוב הזכויות המוקנות לשכירים. חוק אחר עוסק בהגבלת שיטת השוטף פלוס במגזר הציבורי. בכל הנוגע לדמי אבטלה ופנסיה לעצמאים צצו מחלוקות בין לה"ב לאוצר ולביטוח לאומי, ולכן סוגיות אלה עוד לא קרובות לפתרון.
עד שהחוקים יוסדרו, אלדאה מדגישה כי עצמאים חייבים לעמוד על זכויותיהם. אם צריך, היא אומרת, עליהם לשכור עורך דין ולתבוע גורמים מעכבי תשלום. "אם שכיר לא מקבל משכורת קוראים לזה 'הלנת שכר', אבל עצמאים אינם מוגנים לפי חוק והם צריכים להגן על עצמם", היא אומרת. "הפתרון הוא להקפיד על חוזה עבודה ברור ומוסכם שבו גם מצוין מועד התשלום, ואם הלקוח לא עומד בו - אפשר לשלוח מכתב התרעה באמצעות עורך דין.
"עניין נוסף הוא לא לפחד להגיד 'לא'. אני, למשל, לא עובדת בשוטף פלוס 60 ויהי מה. נכון שקשה לעמוד בזה כשנואשים לעבודה, אך בעיניי עצמאים חייבים להקפיד לא לתמחר את עצמם נמוך".
מעניין לגלות כי אף שלפי הסקר של פאנלס עצמאים חווים תסכול וקושי רבים בניהול העסק רק מחציתם היו ממליצים לילדיהם לעבוד כשכירים. כ–40% מהעצמאים אפילו לא העלו על דעתם להיות שכירים."
מעט מוקדם יותר, התפרסם מיפוי שוק העבודה ובו בולט מצבם העגום של העצמאיים והעסקים הקטנים (דה-מרקר, 1.5.2013):
עובדי עסקים בינוניים וקטנים - שכר וביטחון תעסוקתי נמוך
יותר ממיליון עובדים אינם זוכים באף פריווילגיה: הם אינם מאוגדים ולכן לא זוכים להגנה בחסות ועד עובדים חזק, ושכרם אינו גבוה. אלה הם עובדי תעשייה ומסחר, קמעונות ושירותים, בעיקר אלה שעובדים באחד מ–400 אלף העסקים הקטנים והבינוניים, שהם כ–90% מכלל העסקים בישראל.
לפי הלמ"ס, השכר הממוצע בענף שירותי האירוח והאוכל הוא שכר מינימום, 4,300 שקל בחודש; בענף בידור ופנאי - 5,472 שקל בחודש; בענף החקלאות - 5,993 שקל; במסחר - 7,917 שקל בחודש; ובבינוי - 8,517 שקל בחודש.
שכר במגזר הפרטי נגזר לא רק מרווחיותה של התעשייה, אלא גם ממאפייני העובדים והביקוש למקצוע: ככל שהעובד צעיר יותר וחסר השכלה, כך מרשים לעצמם מעסיקים לשלם מעט ולנצל. מסדרת כתבות על ענף המסעדנות שפורסמה ב–TheMarker בחודשים האחרונים, עולה כי מלצרים וטבחים הם מהאוכלוסיות החלשות והמנוצלות בישראל. "טבח שרוצה לעבוד בתחום, חייב להבין שאי־אפשר להילחם במערכת. זה מה שיש", אמרו העובדים . על רקע זה הקימו באחרונה עובדי הענף איגוד מקצועי ראשון, והם מתכננים להוביל מהפכה בתחום.
עצמאים של לקוח אחד (פרילנסרים) - שכר: משתנה ביטחון תעסוקתי: לא קיים
הפרילנסרים נמצאים על התפר שבין שכירים לעצמאים, וסובלים לא רק מהיעדר מוחלט של ביטחון תעסוקתי, אלא גם מאחת הרעות החולות - מוסר תשלומים ירוד. על פי נתוני להב, לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל, בישראל כ–350 אלף עצמאים, מתוכם כרבע מיליון מעסיקים רק את עצמם.
עצמאים ככלל אינם מגזר מקופח, שכן הם עשויים לעבוד מול כמה לקוחות ולהשתכר היטב - למשל עורכי דין, שיפוצניקים, נהגי מונית, רואי חשבון ופרסומאים - אך פרילנסרים, שרבים מהם עובדים בתחום המדיה, מקדישים את זמנם ללקוח אחד, אך נגרעות מהם זכויות סוציאליות ופנסיה ששכירים מקבלים.
אף שהם משלמים דמי ביטוח לאומי בשיעור של 16% (ללא השתתפות המעביד, כמו במקרה של שכירים) הם לא זכאים לדמי אבטלה. מוטי שפירא, מנכ"ל להב, מבחין בין שתי קבוצות של פרילנסרים: הראשונה, הכוללת בין השאר צלמי טלוויזיה ועורכי וידאו, מועסקת בפרויקטים עונתיים כמו תוכניות ריאליטי. מאחר שמדובר בפרויקט, אין כל אפשרות מלכתחילה להעסיקם כשכירים.
הקבוצה השנייה היא "פרילנסרים מכורח", מי שניתן להעסיקם כשכירים קבועים, אולם המעסיק מעדיף להתנער מיחסי עובד מעביד. אגב, אם יתבעו את המעסיק בבית הדין לעבודה - מירב הסיכויים הם שיכיר בהם כשכירים. "הקבוצה הזו מנוצלת ומקופחת", אומר שפירא. "מצד אחד, השכר נמוך מאוד, כ–6,000 שקל בחודש, ומצד שני לא ניתנות לה זכויות סוציאליות ולא דמי אבטלה".
